<h1>כל בו הלכ' יבום סימן ע"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ראובן שהיה נשוי שתי נשי' והית' אחת אסור' על שמעון באסור ערוה ומת ראובן ונפלו לפני שמעון ואין שם אח אלא הוא פטור[ות] מן החליצה ומן היבום. ואם היתה אסור מצוה או אסור קדושה חולצת ולא מתיבמת איזהו אסור מצוה שניות מדברי' סופרים אסור קדושה כל חייבי לאוין.
<h2>דף יח:</h2>
אסור ליבם לישא קרובות זקוקתו כגון אמה או בתה עד שתתייבם לאחד מן האחים או שיחלצו ותסור זקיקתו מעליה ויכול אחרי כן לישא כל קרובותיה אף על פי שכולן אסורות על אחיו (עד שיחלוץ) [שחלץ] או ייבם.
<h2>דף כ.</h2>
ראובן שהיה נשוי שתי נשי' והית' אחת אסור' על שמעון באסור ערוה ומת ראובן ונפלו לפני שמעון ואין שם אח אלא הוא פטור[ות] מן החליצה ומן היבום. ואם היתה אסור מצוה או אסור קדושה חולצת ולא מתיבמת איזהו אסור מצוה שניות מדברי' סופרים אסור קדושה כל חייבי לאוין.
<h2>דף לה:</h2>
ומי שהניח אשתו מעוברת והפילה לאחר מותו תתיבם. והר"ף ז"ל כתב מיהו היכא דאיכ' לספוקי אם כלו לו חדשיו אפילו ילדתו מת אסור להתייבם וחולצת ולא מתייבמת. וצ"ע בספר המצות גדול ובספר הרי"ף ובספר הרמב"ם ז"ל ע"כ. ואם ילדה ויצא לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד אמו פטורה מן החליצה ומן היבום. וכתב הר"ף ז"ל וזה לא מתוקם כ"א בקים ליה שכלו לו חדשיו וליכא למיקם עלה דמלת' כ"א דפירש מינה ליל טבילתה ושוב לא היה עמה עד אחר לידה ולפיכך אין לפוטרה מחליצה היכא דמת הולד כ"א מת דוקא לאחר שלשים עד כאן. ואם מת בתוך שלשים יום בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג הרי זה ספק בר קיימא ולפיכך אמרו חולצת ולא מתיבמת כדאית' פרק החולץ [ל"ו ע"ב].
<h2>דף לט.</h2>
והכונס יבמתו אם רצה לגרשה בגט ולהחזירה רשאי.
<h2>דף לט:</h2>
והר"ף ז"ל כתב במקומות הללו נוהגין לחלוץ ולא ליבם באשכנז נוהגין ליבם. ולענין כפיה [אם] אין ליבמה כל בבית כופין לחלוץ ואם עשירה היא נהגו לעשות פשרה מן הממון ולתת ליבם עד כאן.
<h2>דף מא:</h2>
ת"ר יבמה בתוך שלשה חדשים נזונת משל בעל מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד(ה) בפני ב"ד וברח נזונת משל יבם. והר"ף כתב ואפילו ברח מחמת אונס כדפירש רבינו תם ע"כ. נפלה לפני יבם קטן ודאי אינה אוכלת משל יבם משל בעל מהו נחלקו בה רב אחא ורבינ' חד אמר נזונת וחד אמר אינה נזונת והלכה אינה נזונת דמן השמים קנסוה והא דאמרי' דיני בורח רוצה לומר דוקא כשנתרצה ליבם וברח אבל לא נתרצה [אלא] לחלוץ ולא ליבם אין נראה שבענין זה היו מתקנין להם מזונות משל יבם. והר"ף ז"ל כתב וצ"ע ודוקא ברח אבל לא ברח כיון שישנו בפנינו (ונתרצית) [ונתרצה] ליבם בשביל מעוט אין נראה שמתקנין לה מזונות.
<h2>דף נב.</h2>
אמר רב הונא מדברי סופרים [ש]לא יבא על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים כשרים בפרוטה או בשוה פרוטה וזה הנקר' מאמר ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור.
וכשם שמקדש יבמתו כך יש לברך ברכת נשואין וכותבין לה כתובה כדין כל נושא אשה. ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קונה קנין גמור (ליחוד ולקדש) ואין [צריך לחזור ולקדש אך] מכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה.
<h2>דף נג:</h2>
שנינו הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין היתה ערה בין ישינה בין בא עליה כדרכה בין שלא כדרכה בין הערה בין גמר בה ביאתו קנה. בד"א כשנתכון לבעול אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה כשהו' ישן או שכור ולא הכירה לא קנה.
<h2>דף פז:</h2>
נאמן עד אחד להעיד על האשה שמת בעלה ומתיבמת על פיו ולהשיאה על פיו או שמת יבם או שנולד לו בן לבעלה להתירה לזה ואפילו עבד או שפחה או גוי משיחין לפי תומם.
<h2>דף צב:</h2>
ואסורה היבמה להנשא לשוק שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ואם נשאת היבמה בעלה לוקה עליה כשבא עליה ומוציאה בגט ואסורה ליבם אך חולצת ומותרת לאחרים אך אם נתקדשה מותרת לזה שקדשה אחר חליצת היבם או ליבם אחר שנתן לה זה גט.
<h2>דף קיח:</h2>
מעידין במיתת יבם כמו שמעידין באשת איש להתירה אבל היא עצמה אף על פי שהיא נאמנת לומר מת בעלי אינה נאמנת לומר מת יבמי.
<h2>דף קכב.</h2>
נאמן עד אחד להעיד על האשה שמת בעלה ומתיבמת על פיו ולהשיאה על פיו או שמת יבם או שנולד לו בן לבעלה להתירה לזה ואפילו עבד או שפחה או גוי משיחין לפי תומם.
